הורה "תקתקן" שפותר את כל הבעיות, מעביר לילד מסר שגוי שאין לו את היכולת לפתור בעיות לבד ולהחליט מה טוב עבורו. המטרה היא שכשהילד נתקל בבעיה הוא לא ישר יסתכל לצדדים לחפש את ההורה ולקבל ממנו הנחיה אלא יביט "פנימה" ויחליט מה מתאים לו.
כשנוצרת בעיה, אפשר להגיד "אני לא יודע/ת" במקום "לשלוף" פתרון. לדוגמא:ילד: "אבא, אני רוצה לאכול קורנפלקס, אבל נגמר החלב. מה עושים?"
אבא: "אני לא יודע".
הילד בוחר לאכול יוגורט.
אבא: "איזה יופי שמצאת פתרון".
ילד: "אימא, איפה החולצה הלבנה של שיעור הספורט?"
אימא: "אני לא יודעת".
הילד לוקח את החולצה המלוכלכת מסל הכביסה או לובש את החולצה הגדולה של אחיו.
אימא: "אני רואה שמצאת פתרון".
גם אם הילד בחר בפתרון הפחות מועדף עלינו, חשוב לאפשר לו לחוות את התוצאות של הבחירה שביצע (יוצאים מן הכלל נושאי בטיחות/בריאות).
